קרשין, שנודע בעיצובים הצבעוניים והעליזים שלו, עיצב הפעם בגד מצמרר בהשפעת אירועי 7 באוקטובר. ההשראה לעיצוב הבגד העשוי מתרמילי רובה היא בר גולדשטיין, ניצולת הטבח במסיבת הטבע. הבגד הוא חלק מהפקת אופנה של שורת מעצבים ישראלים שעיצבו דגם בהשראת המצב. על הבחירה בחומר הגלם סיפר קרשין: "ההחלטה להשתמש בתרמילים נבעה מהמחשבה על הירי הבלתי פוסק שבו התעופפו כמויות של תרמילים אשר אותם הפכתי למגן, לשריון. השריון מייצג את החוסן הנפשי של בר והרצון שלה להישאר בחיים באותם הרגעים. השימוש בתרמילים מייצג את החולשה שהפכתי לעוצמה, בהשראת אותה גבורה שהחזיקה את בר בחיים. לשמלה קראתי 8125 שמונה רימונים, כדור אחד, שני רסיסים, חמש חברות".
באותה שבת ארורה מצאה עצמה בר גולדשטיין נלחמת על חייה. היום, כחודשיים אחרי, עם כל הכאב והאובדן שעברה, אנחנו אלו שיצאנו מחוזקים מהריאיון עם מסר אופטימי לעתיד טוב יותר.
תוכלי לשתף אותנו בסיפור ההישרדות שלך, איך הצלחת לצאת מהתופת?
היינו בנובה, חמש חברות. בשש וחצי התחילו טילים והחלטנו שאנחנו נוסעות הביתה. הגענו לבארי, ראינו מיגונית כחולה, עם ציור של ילדה מנפחת בועות סבון. עצרנו שם. היו מלא אנשים, כארבעים. באותו רגע דיברתי עם אמא שלי מחוץ למיגונית, חברות שלי נכנסו, ואחרי זמן מה קראו לי להיכנס. המיגונית הייתה מלאה באנשים. באזור השעה שמונה בבוקר, אני יושבת על הרצפה, וגל של ארבעים אנשים עפים עליי אחורה. צרורות של ירי, אנשים מתחילים ליפול. ואז רימון, ועוד רימון, ועוד צרורות של ירי. ואז בקבוק תבערה. הרגשתי את המוות בתוכי. אני יושבת בפינה של המיגונית, סביבי גופות, הן המגן האנושי שלי. אנשים מתים לאט לאט.אני לוקחת את הטלפון ונפרדת מהמשפחה שלי, אמרתי להם שאני אוהבת אותם, ובאותה נשימה, התפללתי לחיות, ביקשתי שיבואו כבר להציל אותנו. הירי ממשיך, יש צעקות מבחוץ, אני שומעת אותם שורפים ומפוצצים את הרכבים שלנו. והנה, שקט, הם נכנסים. אני מורידה את הראש, מתפללת לסבא שלי ז״ל שישמור עליי שם מלמעלה, ועוד צרור כבד של ירי. באחד צרורות הירי הרגשתי משהו חם נוגע בי, הבנתי שפגע בי כדור. אבל לא היה זמן להתעכב על זה, כי צריך לחיות. עוד רימון, שהפעם בפיצוץ שלו, השאיר לי שתי מזכרות על הראש. שמונה שעות של פיצוצים. של ירי. של שריפה. של רימונים. שמונה שעות שהמוות בא לבקר אותי. בשעה שתיים בצהריים נכנס למיגונית אזרח, וצועק עלינו לבוא החוצה, ״כל מי שחי לצאת״, פחדתי ממנו. חשבתי שחיילים יבואו להציל אותי. לאט לאט יוצאים אנשים, ואני יוצאת גם, לא מצליחה לדרוך על הרגליים. האדם שבא לחלץ אותנו, מחזיק לי את היד, ומבקש ממני לא להסתכל, פשוט ללכת. לא הצלחתי, הלכתי וראיתי מה הם עשו לחלק מהגופות. הזדעזעתי. התמונות האלו מלוות אותי עד היום. הוא מעלה אותי לטנדר עם עוד עשרה אנשים, אני מבינה שזה מי שנשאר, מתוך הארבעים שהיו שם בשמונה בבוקר.
האם היה לך ברור וטבעי לקחת חלק בהפקת האופנה ברוח התקופה, או שהיה חשש שהזיכרונות והפחדים יעלו שוב?
הגעתי לפרויקט דרך רום סכר הכוריאוגרפית של האירוע. רום, דודה שלי, הכוריאוגרפית, רקדנית ויוצרת מדהימה שהציעה לי להשתתף ולקחת חלק בפרויקט. מיד הסכמתי להשתתף באירוע המדהים הזה. אני מעריצה שלה. כל מה שהיא לוקחת בו חלק ועושה, יוצא מושלם, לא רציתי לסרב. להיכנס לעולם שהוא הכי זר לי, ולשתף גם בו את הסיפור שלי, בדרך מיוחדת ויצירתית, היה לי ברור שאהיה שם.
עד כמה התחברת לבגד שעוצב עבורך?
הבגד שגלעד יצר העביר בי צמרמורת, וכבוד גדול בשבילי היה ללבוש אותו. חודשיים אחרי אירוע לא קל, כשסיפרתי לגלעד והבגד נוצר, היה שם משהו אחר לגמרי. פתאום מה שפגע בי, מה שבגללו בין היתר, חששתי וכמעט ולא הייתי כאן לספר, הפך לשריון עוצמתי וחזק. הוא הפך את החולשה לעוצמה, כי למרות זה אני כאן. אני עטופה בבגד שבנוי מלמעלה מאלף תרמילים. הצגתי אותו בגאווה עם דמעות בעיניים, דמעות של אושר וניצחון. גלעד נתן לשמלה את השם 8125. הוא ריגש אותי שבחר לתת את השם הזה לבגד שהוא יצר. זה התחיל מצמיד שהכנתי בשביל עצמי, משהו שמסכם עבורי את האירוע הזה. 8125 - שמונה רימונים, כדור אחד, שני רסיסים, חמש חברות.
יש מסר שתרצי להעביר מכאן – למשפחות, למקבלי ההחלטות, אולי לשורדים האחרים?
כל שמונה השעות האלו המוות נמצא בתוכי, אבל התפללתי לחיות. סבא שלי, אהרון גולדשטיין ז״ל, הוא אחד האנשים החשובים בחיי, גם לאחר מותו. שמונה שעות שאני עם כאב חזק בלב, מבקשת מסבא שישמור עליי שם מלמעלה ועל הסובבים אותי, על החברים, על בחור שאני לא מכירה שמחבק אותי. אני רוצה לחיות! אני רוצה להנות מהחיים! עוד חיים שלמים לפניי, לפנינו. אנחנו הגענו להנות במסיבה, מסיבה של חופש! מסיבה שמותר לך להיות מי שאתה! מסיבה של שלום! אז עכשיו קשה. גם לי, לכולנו. אבל אני לא רוצה להישבר, ולא רוצה שכל מי ששרד ישבר, כי בניינו, לרובנו זה הכי קל. תבחרו לקום בבוקר, כי אחרי הקושי הזה עוד יגיעו ימים טובים.
תודה מיוחדת לגלעד קרשין <3